הארגון החברתי של הטיפול הפך לאחד האתגרים העיקריים למדיניות ציבורית הן בספרד והן באמריקה הלטינית. בעוד שבספרד הרפורמה האחרונה בחוק התלות ובחקיקה בנושא נכות, שאושרה על ידי קונגרס הנבחרים ב-16 ביולי, מציגה שינויים מהותיים במודל הטיפול, במקסיקו ארגוני החברה האזרחית דורשים השקעה גדולה בהרבה כדי ליישם מערכת לאומית שקיימת רק על הנייר במשך שנים. לשני המצבים אותה אבחנה: לא ניתן לקיים טיפול ללא מימון מספיק ותנאי עבודה הולמים.
הרפורמה הספרדית, שזכתה לשבחים מהפלטפורמה החברתית של קסטיליה ולאון, מחזקת את הטיפול הביתי, מרחיבה את הסיוע האישי ואת התמיכה בדיור, ומשפרת את ההגנה על ילדים מתחת לגיל שש. היא גם מציגה שינויי מס המקלים על הנטל הכלכלי על משפחות ומבטלים את כללי אי ההתאמה בין קצבאות, מה שמאפשר שילובים גמישים יותר של שירותים. בנוסף, זמן הטיפול המרבי בבקשות מצטמצם לשלושה חודשים, ונוצרת נקודת קשר אחת לניהול קצבאות - צעד קדימה המבטיח לבטל חלק ניכר מהבירוקרטיה שפגעה היסטורית במערכת.
דמותו של המטפל כלולה בחוק
אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר של הרפורמה היא ההכרה המפורשת במטפל העיקרי, דמות שבפועל מקיימת את המערכת אך עד כה חסרה לה תמיכה משפטית ספציפית. לאדם זה תהיה הזכות למידע, הכשרה ותמיכה, כמו גם לאמצעים המבטיחים המשכיות טיפול במקרה של מחלה קשה או אשפוז. עם זאת, ארגוני מטפלים מזהירים כי הכרה משפטית עדיין אינה פותרת סוגיות כמו שכר, תשלומי ביטוח לאומי או פרישה מוקדמת.
הרפורמה משלבת גם סעיף 35bis חדש בנושא איכות התעסוקה, המחייב קביעת קריטריונים להבטחת כוח אדם מספיק במרכזים ויאפשר הערכה של אינדיקטורים כגון משכורות, שעות עבודה ותעסוקה זמנית, המחולקים לפי מין, גיל, מוצא ובעלות על שירותים. זהו צעד חשוב לקראת שיפור תנאי העבודה במגזר שבאופן מסורתי היה לא יציב ונשי, אם כי פיתוח הרגולציה שלו יהיה המפתח להבטחה שהוא לא יישאר רק הצהרת כוונות.
יותר הגנה ועלויות מס נמוכות יותר למשפחות
במישור הכלכלי, הרפורמה מרחיבה את ההטבות הפטורות ממס הכנסה, כולל אלו הקשורות לטיפול משפחתי, סיוע אישי ותמיכה בדיור. כמו כן, היא קובעת כי סיוע סוציאלי חירום שנועד לכסות צרכים בסיסיים לא ייחשב לסובסידיות, ובכך תמנע מיסוי שלו כרווחי הון. יתר על כן, שירותים חברתיים מוכרים כשירותים חיוניים, שינוי מעמד שיכול להיות בעל השלכות מרחיקות לכת על מימונם ועל חובתן של רשויות ציבוריות להבטיח אותם.
היבט מרכזי נוסף הוא הקמת קבוצת עבודה ממלכתית למימון וקיימות מערכת הטיפול ארוך הטווח, שתנתח את הצרכים הכלכליים בפועל ותקבע קריטריונים לקביעת ההוצאות. הרפורמה מציעה שהתרומה של הקהילות האוטונומיות תהיה שווה לפחות לזו של הממשלה המרכזית , במטרה להגיע ל-50% מימון ממשלתי. זוהי אחת הנקודות הצפויות ביותר, שכן הפער בין זכויות מוכרות למשאבים הזמינים היה ביקורת ארוכת שנים על המערכת.
האתגר המקסיקני: תקציב לא מספק ואחריות משותפת תלויה ועומדת
מעבר לאוקיינוס האטלנטי, מקסיקו ניצבת בפני אתגר דומה, אך עם פער גדול אף יותר. על פי הקונסורציום המארגן של הכנס הלאומי "עתיד הטיפול במקסיקו", המורכב מעשרה ארגונים לאומיים ובינלאומיים, התקציב הנוכחי אינו מספיק לבניית מערכת אוניברסלית. עד שנת 2026, ההוצאה הציבורית הצפויה על תוכניות פדרליות הקשורות לטיפול מייצגת רק 1,21% מהתמ"ג, נתון נמוך בהרבה מ-2,9% שהארגון הבינלאומי מעריך כנדרש להשקעה ציבורית נאותה.
ארגונים מדווחים כי תשעה מתוך עשרה אנשים עם מוגבלויות אינם מקבלים גישה לטיפול ייעודי, וכי רק 2% מהשירותים הציבוריים מכוונים למבוגרים. יתר על כן, מצב התעסוקה הרעוע של עובדי סיעוד מדאיג: רק 2 מתוך כל 100 עובדי משק בית מקבלים גישה לביטוח לאומי, ושבעה מתוך עשרה אינם מקבלים הטבות מעבר לשכרם. היעדר זכויות עבודה למטפלים הוא מצב חירום , במיוחד לאור התחזיות לפיהן מגזר הטיפול יהיה אחד מיוצרי המשרות הגדולים ביותר בעשורים הקרובים.
אחריות משותפת כציר טרנספורמטיבי
בספרד ובמקסיקו כאחד, הדיון בנושא טיפול הדגיש את הצורך לשנות את הנורמות התרבותיות שהטילו באופן היסטורי משימה זו על נשים. אחריות משותפת בין גברים, משפחות, המדינה, המגזר הפרטי והחברה היא עיקרון מרכזי בהצעות. במקסיקו, הקונסורציום קרא לכל שלוש רמות הממשל, למחוקקים, לחברה האזרחית ולמגזר הפרטי לאחד כוחות כדי לגבש מערכת לאומית, במטרה לבנות מדיניות ציבורית ארוכת טווח שתבטיח טיפול כזכות מובטחת ואחריות קולקטיבית.
ברמה האזורית, מזכירות הטיפול הלאומית של אורוגוואי והמכון הלאומי לנכות (INADIS) טיפחו חילופי דברים בנושא האתגרים של בניית מערכות תמיכה וטיפול מקיפות המחזקות את האוטונומיה של אנשים עם מוגבלויות. במהלך המפגש השישי של הוועידה האזורית לאוכלוסייה ופיתוח באמריקה הלטינית והקריביים, שאורגנה על ידי ECLAC, ולנטינה פרוטה, סגנית מנהלת מזכירות הטיפול הלאומית, העלתה את הצורך "לנוע לעבר מערכות טיפול, אך גם, ומעל הכל, לעבר מערכות תמיכה לקבלת החלטות אוטונומיות". שינוי זה בשפה ובגישה מתבקש גם במדינות אחרות באזור.
הרפורמה הספרדית, מצידה, משלבת צעדים ספציפיים לאנשים עם מוגבלויות, כגון נגישות אוניברסלית כזכות, תפקידו של המנחה ההליכים ומחויבות לניסוח חוק עתידי בנושא מקצועות התערבות חברתית. היא גם מציגה צעדי הגנה לנשים ולנערות עם מוגבלויות ומחייבת הערכה מתמשכת של ההשפעה המגדרית של המדיניות. התקדמויות אלו, יחד עם הפחתת הבירוקרטיה ותנאי עבודה משופרים, מצביעות על שינוי באוריינטציה של המערכת: יותר טיפול ביתי, יכולת גדולה יותר לשלב שירותי תמיכה והכרה אמיתית במטפלים.
עם זאת, הן בספרד והן במקסיקו, רבים מהצעדים הללו עדיין ידרשו פיתוח רגולטורי והסכמים בין גופי ממשלה כדי להפוך לזכויות אפקטיביות. המימון נותר האתגר העיקרי, והפער בין מה שהחוקים קובעים לבין מה שמשפחות מקבלות בפועל עדיין עצום. הדרך למערכת טיפול המבטיחה את האוטונומיה, השוויון והכבוד של המטפלים והן של מקבלי הטיפול ארוכה, אך רפורמות אחרונות ולחץ מצד החברה האזרחית הצליחו להציב אותה בלב סדר היום הפוליטי.
איחוד מערכת טיפול אוניברסלית ובת קיימא אינו אוטופיה, אך הוא דורש רצון פוליטי, השקעה מתמשכת ושינוי תרבותי עמוק. הרפורמות שאושרו בספרד ודרישות הארגונים במקסיקו חופפות בנקודה מהותית אחת: טיפול הוא זכות, לא טובה, וארגונו אינו יכול להמשיך ליפול על כתפי הנשים . האתגר כעת הוא לתרגם חוקים למציאות קונקרטית, עם תקציבים מספיקים, שירותים נגישים ותנאי עבודה הולמים לאלו המקיימים את חייהם.