כידוע, היום יום בריונות, מכה חברתית שמשפיעה על כולנו, ללא קשר לשאלה אם יש לנו ילדים בטיפולנו. בסוף חברה בריאה צריכה בכללותה להבטיח את הטיפול וההגנה על יצוריםלא מכיוון שהם 'העתיד', אלא מכיוון שהם חלק חשוב מהסביבות השונות בהן אנו עוברים, ובמובנים רבים (ובהתאם לגיל) הם חסרים את האוטונומיה הדרושה כדי להסתדר בעצמם.
בנות ובנים תורמים לנו המון, ולמעשה אני 'מתגעגע' מאוד לכך שמותר להם להשתתף יותר בחברה. עם הרעיונות והאנרגיה שלהם, יהיו לנו הזדמנויות גדולות יותר לשפר את היחסים האנושיים, ואפילו לגלות דרכים מעשיות חדשות ובריאות להפצת מרחבים עירוניים, לתת שתי דוגמאות. אבל בואו נחזור לנושא העומד על הפרק, ואני כבר דואג להיפטר מסוג זה של "סווין" שהנחתי אותך כמעט בטעות (או לא?). בריונות היא לא משהו לילדים, בריונות היא לא רק בעיה עבור מורים ומשפחות, בריונות היא בבחינת השתקפות של עולם מבוגרים שנראה מושלם אך מעט רקוב בפנים.
מבוגרים כמראה וכדוגמא
מישהו אמר פעם (יכול להיות שזה איינשטיין כפי שטוען שם בחוץ, אולי זה לא) "דוגמה היא לא דרך לחנך, היא היחידה", ובאמת אם אנחנו רוצים להיות עקביים, המסרים המילוליים שלנו צריכים להתאים בהתאם למעשים שלנו, להתנהגות שלנו, גם בבית וגם ברחוב, או בכל מקום אחר.
הקטנים ביותר (ולא רק הם, מישהו אחר מלבדך או אני) מסתכלים עלינו ומתוך ההשתקפות שאנו מציעים הם יכולים להסיק מסקנות רבות, בנוסף לחשיבות החברתית של האנשים המבוגרים ביותר. זה קורה גם הפוך, יש הדדיות מסוימת, בגלל שאני מסתכל על הילדים שלי, אני מבין את היופי שבמעשיהם, אבל גם את הטעויות שלי איתם.
ומה הדוגמה שאנו נותנים להם?
אני לא מתכוון לומר שכל אחד מאיתנו, בין אם אנחנו מורים, אמהות, סבתות או כל מי שיש לו תפקיד חינוכי (או לא) עם קטינים, לא מנסה לעשות כמיטב יכולתנו. מה שקורה הוא שלפעמים אנו מאבדים פרטים, ואיננו מציעים סקירה כללית.
לדוגמא: "יכולתי לחזור מאות אלפי פעמים לילדי" שלא מגיבים לפרובוקציות, כדי למנוע סכסוכים ...; האמת היא שאני מאמין בזה, אבל מה קורה אם אחר כך הם יראו אותי קופץ למינימום כשאני 'חושב' שמישהו מתווכח או מתגרה בי? איזה תירוץ יש לי לא להוביל לדוגמא? האם זה יותר חוקי לדלג על הכלל בגלל שאני מבוגר?
האם המודל למבוגרים בחברה של ימינו הוא הבריא והמאוזן ביותר?
אם לוקחים בחשבון שאנחנו רוצים או להעביר בשוגג ערכים מאוד לא נכונים כמו אלימות, תחרותיות, חוסר אמפתיה, זדון וכו ', הייתי אומר כי דווקא יש לנו הרבה מה לשפר, אם כי האמת היא שהכל יכול ללכת, ולכולנו יש את המזל העצום להצליח להתמקד ולהתקדם (אם תרצו, כמובן).
התנהגויות עם ילדים העלולות לנטות לעמדות חסרות רגישות עם בני גילם
יש האומרים שזה לב העניין. תראה: אם מאז שהם תינוקות הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם מוזנחים; אם לא מוקדש להם מספיק זמן כדי שברור שהם חשובים (תשכחו מזמן האיכות); אם הרגשות שלך, הרגשות שלך, ההישגים שלך אינם מאומתים; אם מטפלים בהם באופן מילולי או פיזי; אם הם מושפלים; אם נתעלם מדעותיהם ... מה יהפוך לרגישות העצומה והתקווה שבה ילד מגיע לעולם הזה?
בקיצור, אני חושב שאנחנו לא מתייחסים אליהם ב'טיפול 'ובעדינות הראויים להם, תוך התחשבות ברגע האבולוציוני בו הם נמצאים; וכמובן שאני מכליל, אבל אני גם דורש מעצמי יותר מאמץ להשתפר כאדם וכאם, כי רק אם אשנה הם יאמינו ב'שינוי 'וירדפו אחריו.