מ קטנטנים ובמשך שנים רבות הסבתות והסבים שלנו נהגו לסמן א הבדל בין בנות לבנים. הבדלים בהתנהגויות שהיו צריכים להיות להם, כגון הביטוי "ילדים לא בוכים", בוודאי שמענו את זה מתישהו, שם מייחסים רגשות לנשים ולילדים את הקשיות והאומץ.
חשוב מאוד בזמנים אלה שלא נאפשר לדברים מסוג זה להיכנס ל השכלה של הילדים, ליצור עולם שוויוני ובלי הבדלים מיניים שם מוענק לבנות למשל, שהמשימה שלהן כשיגדלו תהיה לטפל בבית ולהביא ילדים לעולם. זה נראה משהו שנשאר מאחור, אך נופתע לראות את מספר המשפחות שעדיין כופות את ההבדלים הללו.
מ בית יחד עם בית הספר מוטלת עלינו המשימה לְחַנֵך לבנים ובנות משוויון. עולה הרבה לא ליפול להבדלים מיניים שכן מאז שהיינו קטנים הוטל עלינו סדרה של אופי שהן בנות או בנים. מקובל מאוד שכאשר קונים א צעצוע לילדים נבחרים משחקי קרבות, כדורים, מכוניות ... וכשזה נוגע לבנות, בובות, עגלות תינוק, קונים מטבחים ... כמו בצבעים, שייחסנו את הצבעים כחול, ירוק לילדים וילדים. ורדים, לילך לילדות.
לאמור לעיל עלינו לתת מהבית א חינוך בלתי מובחן לילדים, לא נדיר שילדה מבקשת כדור או מכונית למלכים או שילד ישחק בבובות שכן ביניהם ובמהלכם אין להם שום תפקיד מיני מבדיל, מכונית יכולה לשמש את שניהם אחד והשני. בשביל אחר.
ההפצה של עבודות בית זוהי דרך טובה לילדים מעט גדולים יותר להתחיל לא לבסס את המשימות הללו רק לבנות, מגיל צעיר שניהם חייבים לבצע את המטלות אותן משימותכמו ניקוי החדר, שטיפת כלים או לימוד בנים ובנות גם לגיהוץ בגדים (ישנים יותר).
כל זה הוא טוב כך שמחר הבנות, למשל, לא "ישמשו" ילד כלשהו, שם הן אלה שצריכות להכין את האוכל, לנקות ... אלא שיהיה לנו דור שבו ההתנהגויות האלה של המאצ'ואיזם תישאר מאחור.