לפעמים נדמה שאם אנחנו רוצים שילדנו ילמד את בננו או בתנו או שאנו רוצים שהוא יהיה עם ילדים אחרים, עלינו לקחת אותו לתינוקייה.
אך האם באמת יש צורך בהתפתחות נכונה של הילד לעבור פעוטון? אם נחליט לא לקחת אותו, האם הוא ילמד משהו? האם הוא לא יתגעגע להיות עם ילדים אחרים?
בואו נראה אם הצעד הזה דרך הפעוטון הוא באמת הכרחי.
נכון שילדים זקוקים לסביבה עשירה ומגרה על מנת לפתח את יכולותיהם וכישוריהם בכל הרמות. הם זקוקים לסביבה בה הם מרגישים בטוחים מספיק מנקודת מבט רגשית כדי להתמסר לחקירה, משחק... ככלל, הסביבה המשפחתית מציעה את כל זה, זהו ההקשר החינוכי הראשון: גירויים נאותים וביטחון רגשי עם האם, האב או אדם עם ביטחון מוחלט של הילד, להתמכר בחופשיות למשחק ולחקור את הסביבה.
נכון גם זה ילדים ונערות צריכים להתרועע, לחלוק מרחבי משחק עם בני גילם. זהו שלב התפתחות שמגיעים אליו עם התבגרות, זה לא למידה. עד גיל 3 או 4, כשהם מסוגלים להבין את ההנאה שבמשחק משותף, הילד מגלה עניין במשחק עם ילדים אחרים. לפני עידן זה, אין להם כמעט עניין אמיתי לשתף משחקים, לרגע האבולוציוני בו הם נמצאים ריכוז עצמי מלא.
אז זה, השתתפות בפעוטון אינה דרישה חיונית להתפתחות נכונה של הילד.
אז איזה תפקיד פעוטונים משרתים?
עבור משפחות רבות זו הדרך היחידה ליישב שני עולמות בלתי ניתנים ליישוב כמו חיי משפחה וחיי עבודה. בחברה עם כל כך מעט תמיכה אמיתית לממש אמהות ואבהות, פעוטונים הם עוד משאב לנסות להתפייס, להיות מסוגל ללכת לעבודה ולספק לקטנה שלנו את הטיפול שהוא זקוק לו.
לרשותנו משאבים אחרים, כגון חופשת היעדרות וצמצום שעות העבודה, אם כי לשניהם יש השפעה על כלכלת המשפחה. אנו יכולים גם להעריך שאדם באמון המוחלט שלנו דואג לקטנה שלנו בבית, מרחב שהקטן שלנו כבר מכיר. או שאנחנו יכולים לפנות לאם יום, אדם עם הכשרה ספציפית שיטפל בקטנה שלנו בבית, מוכנה למטרה זו.