אם בתך המתבגרת בוכה הרבה, עליך לשים לב לסימנים אחרים שעשויים להצביע על כך שקורה משהו חשוב בחיי בתך. גיל ההתבגרות הוא שלב חשוב בחייו של כל אדם, זהו המעבר מילדות לבגרות וכל מה שקורה בתקופה זו ללא ספק יסמן את העתיד. לכל אחד יש זיכרונות מגיל ההתבגרות.
זיכרונות של חוויות שלפעמים היו שמחות, יפות ומעבירות אותך לתקופת אושר. אך דברים מתרחשים גם בגיל ההתבגרות שיכולים להשפיע על חייו של כל אחד. יחסי האהבה הראשונים, יחד עם האכזבות הראשונות, התסכולים הראשונים במחקרים, חוסר הוודאות בעתיד או החיפוש אחר מקום ראוי בעולם.
כל זה יכול לגרום להפרעות רגשיות בקרב מתבגרים, חלקם מבטאים זאת בכעס, אחרים מבקשים לשנות את ההיבט שהם לא אוהבים ואחרים בוכים. למרות שבכי הוא צורך פיזי, שגם עוזר לוויסות הרגשות מכיוון שהורמונים משתחררים שחרדה רגועה עשויה להיות קשורה לסימפטום של דיכאון או הפרעות אחרות.
בתי המתבגרת בוכה המון האם יש לה דיכאון?
כדי להעריך אם מתבגר עשוי לפתח א דיכאון מתחיל, יש צורך להיעזר במטפל ספציפי. נפילה בפיתוי לאבחון של קליבר זה מבלי להיות מוכנים היא טעות נפוצה מאוד שעושים ההורים. משהו שיכול להוביל לניהול לא נכון של המצבבין אם זה אמיתי שהילדה עוברת מצב דיכאוני, ובין אם לא.
אם הבת המתבגרת שלך בוכה הרבה וזה ממש מדאיג אותך, עליכם לבחון פרטים אחרים כדי לאתר תסמיני אזהרה אפשריים. בנוסף לבכי הרבה, היא מסתגרת בעצמה ולא רוצה לחלוק זמן עם אף אחד, היא הפסיקה לעשות דברים שאהבו קודם, היא מזניחה את הלימודים וזה לא היה ככה בעבר, היא עוברת שינויים ב הדיאטה שלה או שהיא מפסיקה לטפל במראה האישי שלה.
כולם תסמיני אזהרה לדיכאון אפשרי בקרב מתבגרים, אותם יש להעריך ולטפל על ידי איש מקצוע. אבל אם הבת שלך בוכה הרבה ואתה לא מזהה שום דבר אחר, זו אולי דרך לשחרר את כל הרגשות שעשויים להתרחש. מצד אחד, השינויים ההורמונליים כל כך אכזריים שנורמלי שאני בוכה מבלי להיות ברור מאוד לגבי הסיבה.
מצד שני, uמתבגר צריך ללמוד לחיות עם הדימוי החדש שלו, שמפסיק להיות של ילד או ילדה כדי להפוך למבוגר עתידי. מבנה הגוף של הבנות משתנה באופן ברור, התקופה הראשונה מגיעה, הן מתחילות לפתח רגשות כלפי אנשים אחרים ומקבלות את כל מה שיכול להיות מוחץ לחלוטין.
מה עלי לעשות?
כדי לעזור לבתך לעבור את התקופות הקשות הללו, עליך להיות קרוב, אך לכבד את המרחב שלה כדי שלא תרגיש פלישה. מתבגרים נוטים לחשוב שהוריהם רוצים לשלוט בהם, שהם לא מבינים אותם ולכן הם נמנעים מלשתף את החששות שלהם. פודא שילדיך ילמדו לסמוך עליך, לבסס תקשורת טובה ולהימנע מביצוע פסקי דין או לזלזל ברגשותיהם.
כשאדם, נער במקרה זה, סובל, הדבר האחרון שהוא צריך הוא שמישהו יזלזל במתרחש. אותם ביטויים אופייניים המשמשים להוצאת ברזל מהעניין, כמו "זה כלום", "זה שטויות", "בטוח שתתגעגע לזה" הם מראים את חוסר היכולת להבין את האדם האחר, הם מגלים חוסר אמפתיה.
במקרה זה, עדיף להביע את תמיכתך, לגרום לו לראות שגם הבעיות שלו חשובות לך ושהוא לא לבד. אמנם בהתחלה אתה עלול להרגיש רתיעה או חוסר אמון, מכיוון שזו גם תחושה רגילה של גיל ההתבגרות, הידיעה שאתה קרוב תנחם אותו. היא תדע שהיא יכולה לסמוך עליך ושהיא לא תרגיש שפטים, מה שקורה איתו.
וזכור, גיל ההתבגרות הוא שלב קשה וקשה לשאת. לא רק לילדים עצמם שחיים את המעבר הזה, אלא לכל המשפחה בכלל. באהבה, תמיכה וסבלנות, הכל מסתדר טוב יותר ודו קיום קל יותר לכולם.