אני זוכר כאילו היו אתמול כמה מילים (חכמות מאוד בעיניי) שאמי אמרה לי כשהייתי בשנה השלישית בבית הספר היסודי: «הבת, לא משנה מה הציונים שתקבלי, אל תשכחי שמעל המספר שאת אדם. ואנשים הם יותר מציון למקצוע. השבוע המורים מעניקים לתלמידים את העלון עם ציוני בית הספר. שבוע שאצל חלקם יוצר חרדה, לחץ, פחד ודחייה.
חלק מהחברה (יותר ממה שרבים מאיתנו היו רוצים) אובססיבי למאושר ולכושל. עם התשעים ועם השמיניות. ישנם מורים שנותנים חשיבות רק לציוני בית הספר ועל סמך ההתמודדות שלהם עם התלמידים. במילים אחרות, אם סטודנט השיג עשר הוא סטודנט מבריק, ואילו סטודנט שהשיג ארבע וחצי אינו כה מבריק ואינו ראוי לתשומת לב רבה כל כך.
אבל מה אנחנו יכולים לומר על התגובות של אבות ואמהות?
ובכן, כמו כל דבר בחיים האלה, יש הכל. ישנן משפחות שכועסות מכיוון שילדיהן נכשלו בהליכה אחת וממשיכות להעניש אותם על "ציוני בית ספר גרועים" (באופן מוזר, התגובות הרעות של ההורים הן בהזדמנויות רבות מה שגורם לחרדה, אי נוחות והצפת התלמידים). ויש משפחות שמדברות עם ילדים או צעירים, שמתקשרות איתן באסרטיביות, מקשיבה להם ומנסה להבין אותם.
בדיוק, בפוסט של היום עלה בדעתי לדבר על התגובות שאסור לקבל כאשר רואים את ציוני בית הספר של התלמידים והילד בהשוואה לתגובות שצריך לקבל. בואו נלך על זה!
חינוך לפחד לא עובד
למה אני מתכוון בזה? ובכן, ישנם הורים ומורים המאיימים ב"טוב, אם לא תעבור את כל הנושאים, אתה הולך לחזור על השנה. " "ובכן, אם תאשר הכל יהיו לך יותר מתנות" "טוב, אני אראה אם למדת כשתביא את ציוני בית הספר שלך" "ובכן, אם נותר לך נושא, אנחנו מאוד נכעס עליך. הביטויים האלה הם איומים. איומים שגורמים לתלמידים ללמוד בכפייה ולא בהתנדבות. איומים שכפי שאמרתי קודם יוצרים אצל ילדים וצעירים חרדה, אי נוחות והצפה.
עם זאת, אם משפחות ומורים ישכחו את האיומים הללו, נוכל להביא אותם לכך למידת התלמידים זורמת באופן פעיל, ללא פחד וללא כל לחץ. מדובר בתמיכה בתלמידים וילדים במסעם, ולא בהעמדת מכשולים נוספים בנפילתם הראשונה.
לצעוק ולכעוס על ציוני בית הספר זה לא הפיתרון
ישנם הורים (וגם מורים) שכועסים על תלמידים וילדים על כך שקיבלו ציונים גרועים בבית הספר. מה קורה? שצורחים ומדברים רע. באופן זה התלמידים הופכים להיות מתוסכלים, מאוכזבים מעצמם, עצובים ומפוקפקים מאוד ביכולותיהם וביכולותיהם. כלומר, הם מאבדים את הביטחון בעצמם, ההערכה העצמית שלהם פוחתת והאנרגיה החיובית שהייתה להם לפני כן הולכת ופוחתת.
אם הורים ומורים מקיימים תקשורת ודיאלוג אסרטיבי, גישה חיובית והקשבה פעילה, התלמידים והילדים יחושו בטוחים, נוחים, נינוחים ונקיים מחרדה. הגיע הזמן לתמוך בסטודנטים לשיפור ולטפח את רוח השיפור שלהם. באופן אישי, אני חושב שעם כעס וצעקות לא מושג שום דבר מלבד יצירת אי נוחות מיותרת ואקלים בית ספר ומשפחתי מתוח.
התמקדות במספר אחד בלבד היא טעות
ציוני בית הספר בדרך כלל מעריכים תמיד היבט יחיד ופשוט שתי אינטליגנציות: האינטלקטואליות האינטלקטואלית והלוגית-מתמטית והלשונית. במרכזים חינוכיים יש לקחת בחשבון את הצד הרגשי-חברתי והאישי של התלמידים וגם את שאר האינטליגנציות להכשיר את התלמידים באופן מלא.
כשאני מסתובב בפורומים חינוכיים או מאזין לשיחות של כמה הורים, כמעט תמיד אני נתקל בביטוי הזה: "טוב, אם קיבלת שבעה במתמטיקה וארבע בחינוך לאמנות, שום דבר לא קורה." בדרך זו אתה מכניס את התלמידים והילדים לשקית של אובססיה לציונים מדהימים. מה עוד, מתן חשיבות רבה יותר לנושא אחד מאחר נראה לי באופן אישי טעות.
עם זאת, אם תלמידים וילדים מודעים לתמיכתם של הורים ומורים ויודעים שהם אנשים ולא רק מספרים בכיתות בית הספר, תהיה להם יותר מוטיבציה לשאוף לעשות טוב יותר, ההערכה העצמית שלהם תישאר מאוזנת, והקונספט העצמי שלהם לא יהפוך גרוע.
לימוד בסיס על ציוני בית הספר
"לא למדת כלום מלהשיג ארבע!" "אני רואה שהבנת הכל כי קיבלת שמונה!" בהזדמנויות רבות נאלצתי להקשיב לביטויים האלה. בֶּאֱמֶת, קבלת עשר או תשע אינה מבטיחה להורים ולמורים שהתלמידים והילדים למדו מאז שינון וחזרה הם סדר היום. למעשה, ישנם לא מעט סטודנטים שאומרים שאחרי שבוע הם שוכחים את מה שלמדו.
הדבר המתאים ביותר יהיה לעודד למידה פעילה ומשמעותית בכיתה. ומעל לכל, לא להאמין שעל ידי קבלת ציון טוב התלמיד הבין הכל בצורה מושלמת. הורים מצדם לא צריכים להיות אובססיביים עד כמה שהם יכולים למצוא בהערות לבית הספר. זכור כי לא בחינות ולא ציונים מעריכים את התלמידים באופן מלא. לכן, אם יש מתח בכרטיס הדו"ח, אל תתעצבן או נסער. אסור לנו לשכוח שגם ילדים וגם צעירים לומדים וכל מקצב למידה שונה וייחודי.. אתה רק צריך לנסות לכבד את זה.
שלום מל, כמה אתה צודק ... אני חושב שאנחנו מתמקדים יותר מדי בתוצאות, מבלי לקחת בחשבון שהתהליך עצמו הוא אינדיקטור לאופן בו הנערה או הנער מסתדרים. על ילדינו להיות מאושרים והם צריכים להיות מרוצים מהחינוך שהם מקבלים, ומערכת החינוך חייבת להיות מותאמת לצרכי הילדים, ולא להפך. אם אני לא רואה את הילדים שלי מאושרים, אם אני לא רואה אותם מונעים ... משהו נכשל.
מבחינתי התוצאה המספרית היא רק חלק, למעשה זה חלק קטן מאוד, כי בסופו של דבר אתה יכול לעבור על ידי ביצוע ממוצע, או להתאושש (אם הם נמצאים בשניות), ולחזור על אף שאני משוכנע ש זה לא שימושי מדי, זה לא דרמה. מצד שני, ילד שהוא מבולבל, או מתוסכל, או עם קשיים ללא השגחה ... זה מצב שעלול להפוך לכרוני. שלא לדבר על כך שלפעמים אנו דוחפים ל"מצוין "ולא שמים לב לסימני דיכאון, למשל.
בכל מקרה, אני אמא לשני ילדים, ואם הם מרוצים מהתוצאה, גם אני, אם הם נכשלים, אני לא מותח את השיער או נותן להם להילחם ... שהחיים יפים מכדי לגרום לנו טעם מר; מה שאנחנו צריכים לעשות זה לקחת את הצד שלהם.
חיבוק, ותודה.