לפני כמה שבועות הצילו את הילדים הציג את הדו"ח "אני לא משחק את המשחק הזה" עם נתונים על בריונות ובריונות ברשת שנאספו במשך מספר חודשים. ציינו אז כי הסיקור התקשורתי עדיין מוגבל. למרות שאנחנו מתקדמים לאט לאט בהעלאת המודעות לבעיה חברתית חמורה מאוד שקשור ל פרקי דיכאון אצל ילדים ובני נוערו - מחשבה אובדנית; ו אלו הן רק חלק מההשלכות של בריונות על התפתחותם של קטינים..
אתמול, קרנות ANAR ו-Mútua Madrileña הדליקו נורות אזהרה: הנתונים שהיו לרשות הראשונה בנוגע למקרים שטופלו בשנה אחת עלו עד 75 אחוזים. בסך הכל, ידוע כי הארגון הגדיל פי ארבעה את מספר מקרי הבריונות/הטרדה בקרב ילדים ובני נוער (מאז סוף העשור האחרון). מחקר זה הוא הראשון שמנתח בריונות מנקודת מבטם של אלו שנפגעו.ובמקביל להפצתו, ANAR ו-Mutua Madrileña הכריזו על יוזמות שונות של מודעות ומניעה.
כידוע, בקרן ANAR יש שני קווי עזר: אחד לילדים ומתבגרים, ואחד למבוגרים ומשפחות. מאגרי המידע של השיחות מראים כי בשנה אחת התקבלו כ-25.000 שיחות הקשורות לבעיה זו.מאחורי כל אחת מהשיחות הללו מסתתר סיפור של פחד, בדידות, בושה וחיפוש אחר עזרה שלא תמיד מוצא מענה בסביבה הקרובה.
המידע הקיים מראה כי בעיית הבריונות בבתי הספר הופכת נפוצה יותר ויותר ויש צורך להתערב כדי לטפל בזה מכיוונים שונים של פעולה. קרן ANAR
מהי בריונות כיום ולמה היא כל כך מזיקה?
כשאנחנו מדברים על בריונות, אנחנו לא מתייחסים לסכסוך פשוט ומבודד בין חברים או לריב בודד. בריונות בבית הספר היא סוג של אלימות מתמשכת זה קורה בסביבה החינוכית וכרוך בחוסר איזון בכוחות בין התוקף לקורבן. חוסר איזון זה יכול להיות פיזי, חברתי, רגשי או אפילו דיגיטלי.
על פי מחקרים שפורסמו לאחרונה על ידי קרנות וגופים ציבוריים שונים, בריונות בבית הספר היא אחד המחסומים הפסיכולוגיים, הרגשיים, החברתיים והחינוכיים העיקריים בהתפתחות אישיותו של ילד.זה לא רק משפיע על הישגים אקדמיים, אלא גם על ההערכה העצמית, על תחושת השייכות לקבוצה ועל בניית זהות.
עובדה מדאיגה במיוחד היא ש יותר מאחד מכל שלושה קורבנות לא מספרים לאף אחד.פחד מנקמה, בושה, נורמליזציה של אלימות, או הרעיון שבקשת עזרה היא "חסרת תועלת" מסתירה את הבעיה. זה מסביר מדוע משפחות ומורים לעתים קרובות כל כך מזהים את המצב רק כאשר הנזק הפסיכולוגי כבר משמעותי.
מחקרים מצביעים גם על כך בריונות יכולה להשפיע על כמעט שני תלמידים בכל כיתה בבתי ספר רבים, זה נפוץ יותר בחינוך היסודי מאשר בתיכון. במילים אחרות, סביר מאוד שבכל כיתה נתונה, יש לפחות ילד אחד שסובל בשקט.
אלימות פסיכולוגית ובריונות ברשת שכיחות יותר.
הניסיון של ANAR ושל גופים אחרים מאשר זאת הצורה הנפוצה ביותר של הטרדה היא אלימות פסיכולוגיתעלבונות, לעג, בידוד חברתי, הפצת שמועות, השפלה פומבית או פרטית, איומים סמויים, סחיטה רגשית וכו'. לעתים קרובות אין מכות פיזיות, אך יש נזק רגשי עמוק ומתמשך.
מכיוון שמכשירים עם קישוריות לאינטרנט, לאפשר המשכיות של הטרדות המופעלות על הקורבנותברור שרשתות חברתיות הן הכלי החדש המשמש לביצוע בריונות; במיוחד קבוצות וואטסאפ שנוצרו על ידי קטינים ואפליקציות ורשתות העברת הודעות אחרות. בריונות אינה מוגבלת עוד למגרש המשחקים או לכיתה, אלא יכולה להימשך 24 שעות ביממה., מה שמגביר את החרדה ואת התחושה של חוסר מקום מקלט בטוח.
מחקרים זמינים מצביעים על כך סבל מבריונות בבית הספר מגביר משמעותית את הסיכון לסבול מבריונות ברשתכמעט מחצית מקורבנות הבריונות מודים שחוו צורה כלשהי של התעללות מקוונת. במקרים רבים, אותם תוקפנים שמטרידים תלמידים בכיתה ממשיכים את ההטרדה באמצעות הטלפון הנייד, משתפים תמונות משפילות, יוצרים פרופילים מזויפים או משאירים הערות פוגעניות.
קראנו שהגיל הנפוץ ביותר לחוות בריונות הוא 12 ו-13 שנים, ולאחר מכן מספר המקרים מתחיל לרדת. עם זאת, מקרים רבים מתגלים גם בשנים האחרונות של בית הספר היסודי., כאשר כבר קיים שימוש נרחב יחסית בטלפונים ניידים וברשתות חברתיות, הופכים לזירה של סכסוכים יחסיים.
בל נשכח שבאותו הרגע הבנות והבנים לעבור זמן של שינוי עדין מאוד בו הם זקוקים להבנה רבה של עולם המבוגריםוהרבה קבלה מצד חבריהם. קשה לדמיין איך קורבנות בריונות ברשת מרגישים כשהם מושפלים ובוזים על ידי חבריהם לכיתה, ואפילו על ידי אלה שהם רואים כחברים שלהם. ואגב: אנחנו מדברים על 49% בנים ו-51% בנות. אחוזים דומים מאוד עבור שני המיניםזה מפריך את המיתוס שהטרדה משפיעה רק על מין אחד יותר.
מסקנה נוספת שמשכה את תשומת ליבי היא: "הורים נוטים להגיב יתר על המידה, לרצות להגיש תלונות, ולא לקבל צעדים לטווח בינוני מבתי הספר". אז הם בוחרים לשנות את ילדי בית הספר, תוך סיכון לחזור על המצב ". בהקשר זה לא אתנגד לנתונים שמסר המחקר, אך לאור כל מקרי הבריונות שהכרתי באופן אישי באוכלוסיות שונות, לא אכליל את ההיבט של אי קבלת צעדים לטווח בינוני. ואני אומר זאת מכיוון שכל המשפחות ששינו את ילדיהן מבית ספר או מכון, עשו זאת לאחר מספר חודשים או שנים של לחימה נגד בעיה שלא נפתרה. יתר על כן, במקרים רבים הגופים והמנגנונים שנועדו לשפר את תפקודו של מרכז חינוכי פשוט אינם יעילים.או שהם מיושמים באיחור ובצורה לא אחידה.
סימנים לכך שילד עלול לסבול מבריונות
אחת הקשיים העיקריים בבריונות היא ש זה לעתים קרובות לא מורגש על ידי משפחות ומורים.במיוחד בשלבים המוקדמים. קורבנות לעיתים קרובות שותקים, ועוברי אורח לא תמיד מעזים לדבר. לכן חשוב להכיר את סימני האזהרה הנפוצים ביותר.
המכללה הרשמית לפסיכולוגיה של מדריד ומוסדות ייעודיים אחרים מדגישים כמה תסמינים שצריכים להעמיד אותנו על המשמר:
- מצב רוח ירודעצבנות, עצבות תכופה או שינויים פתאומיים בהתנהגות ללא סיבה נראית לעין.
- חוסר עניין בפעילויות שנהניתי מהן בעברבמיוחד אם הם קשורים למרכז החינוכי או לקבוצות עמיתים.
- הפרעות פסיכוסומטיות כגון כאבי ראש או כאבי בטן המופיעים שוב ושוב, במיוחד לפני הלימודים או המכללה.
- קשיי שינה ותסמיני חרדה: נדודי שינה, סיוטים, פחד מלהיות לבד, ביעותי לילה.
- אובדן תיאבון או שינויים בהרגלי האכילה (הפסקת אכילה או אכילת יתר) שאינם מוסברים על ידי סיבות אחרות.
- התנגדות עזה ללכת לבית הספר: תירוצים בלתי פוסקים, בכי, התקפי חרדה או בקשות חוזרות ונשנות להחליף בתי ספר.
- ירידה פתאומית בהישגים האקדמיים, חוסר ריכוז, שכחה תכופה של ציוד לבית הספר.
- חבורות, בגדים קרועים או חפצים פגומים ללא הסבר משכנע, או היעלמות חוזרת ונשנית של חפצים אישיים.
מציאת אחד מהסימנים הללו בפני עצמו אינה בהכרח אומרת שקיימת הטרדה, אלא הצטברות של מספר אותות והישרדותם לאורך זמן כן, עליהם לעודד שיחה רגועה עם הילד ותקשורת מיידית עם בית הספר.
תפקיד הצופה: שבירת השתיקה
כל הקמפיינים האחרונים חולקים מסר מרכזי: בבריונות יש שלוש קבוצותהתוקפן, הקורבן והצופה מהצד. ילדים שחווים בריונות, צוחקים, מסיטים את מבטם, או פשוט לא מתערבים, הופכים מבלי משים לחלק מהבעיה.
יוזמות מוסדיות רבות התמקדו בתפקיד זה של הצופה. חלק מהקמפיינים הציבוריים בנויים סביב סיסמאות כמו "אל תשמור את זה לעצמך" או "אני לא אשתוק לגבי בריונות, נכון?", ומתעקשות על כך שתיקה לא עוזרת לקורבןאלא מחזק את תחושת החסינות של התוקף.
קמפיינים אחרים, המונעים על ידי מגזרים חברתיים ועסקיים, מזכירים לאנשים באמצעות מסרים ישירים ש "מכות לא תמיד משאירות סימנים, אבל שתיקה כן."הרעיון המרכזי ברור: ילדים, בני נוער, משפחות, מורים וכל מי שמזהה מצב של בריונות בבית הספר חייב לדווח על כך. בריונות אינה עניין פרטי בין קטינים; זוהי צורה של אלימות הדורשת התערבות של מבוגר.
זו הסיבה שתוכניות מניעה רבות פועלות במיוחד בכיתה כדי להפוך את הקבוצה מסביבה המאפשרת או אפילו מחזקת בריונות לסביבה... רשת תמיכה פעילה המגנה על אלו שעוברים התעללותמיומנויות כמו אמפתיה, אסרטיביות, פתרון סכסוכים בדרכי שלום ויכולת לבקש עזרה מאומנות.
קמפיין "אין בריונות. סיום הבריונות מתחיל בך"
שיתוף הפעולה בין קרנות ANAR וקרנות Mútua Madrileña חורג מעבר למחקר: הוא מושק כעת קמפיין שמבוצע בבתי ספר בכמה קהילות אוטונומיות ואשר מקדם מודעות ומניעה של הבעיה בכיתות. הפעילות מתקיימת במפגשים קבוצתיים אינטראקטיביים, שבאמצעותם פסיכולוגים מבקשים את מעורבותם של ילדים ובני נוער, תוך שימוש בטכניקות שונות של השתתפות פעילה.
גישה זו מתיישבת עם הרעיון ש כל קהילת החינוך אחראית לעצירת בריונותלא מספיק להעניש את התוקפן כאשר הבעיה כבר מתקדמת מאוד; יש צורך ליצור תרבויות מרכז שבהן אלימות אינה נסבלת, ושבהן בקשת עזרה נתפסת כמחווה של אומץ, לא של חולשה.
זהו אחד משני קטעי וידאו שהוא חלק מהקמפיין, כמו תמונת השער: "שתיקתך לנוכח בריונות הופכת אותך לשותף לדבר עבירה". אלה משותפים כעת ברשת, יחד עם ההאשטאג #NoBullying.
https://www.youtube.com/watch?v=NepWqGEjZh8
נותר לי לברך את הגופים המקדמים פעולה זו; אבל אני גם רוצה לציין שלמרות שאני מאוד חוגג כל פרויקט שמטרתו למנוע או לטפל בבריונות, לפעמים זה נותן לי תחושה של חוסר אינטגרציה של כולם אס יוזמות גלובליות נוספות שמפותחות (או שמתכננות להתפתח) במדינה שלנו נעשה הרבה, אבל פעולותיו של כל ארגון, ממשל או קרן אינן תמיד קשורות זו לזו באופן קוהרנטי..
קמפיינים מוסדיים וחברתיים נגד בריונות בבתי ספר
בשנים האחרונות גופים ציבוריים שונים, קרנות וחברות קידמו קמפיינים ספציפיים נגד בריונות מכוון לילדים, בני נוער, משפחות ומורים. לכולם מסר משותף: בריונות היא בעיה חברתית שיכולה להשפיע על כל ילד, והתגובה היחידה התקינה היא מעורבות קולקטיבית.
חלק מיוזמות אכיפת החוק מתמקדות בחשיבות של להוקיע מצבים אלה והחשיבות של אי-שתיקה מודגשים. סרטונים מופצים ברשתות החברתיות עם סיסמאות כמו "אל תשמור את זה לעצמך", ומדגישים כי גם קורבנות וגם עדים צריכים לפנות לעזרה. חלק מהקמפיינים הללו מזכירים לצופים ש"לא כל המכות משאירות צלקות, אבל שתיקה כן", ומדגישים את ההשפעה הרגשית של הטרדה פסיכולוגית.
כחלק מההכשרה שניתנה לקהילת החינוך בנושא סיכוני האינטרנט, התנהגויות בריונות ובריונות ברשת מטופלות באופן מקיףמכיוון שהם אינם מוגבלים לסביבת בית הספר או לשעות הלימודים, מכשירים דיגיטליים יכולים להימשך לאורך כל היום, להשפיע על השינה ולפגוע קשות ברווחתם של צעירים.
קמפיינים אזוריים אחרים להעלאת המודעות, כמו אלה המקובצים תחת האשטגים כמו #stopbullying, שולחים מסרים ישירים כגון "לא אשתוק לנוכח בריונות."יוזמות אלו מעודדות התבוננות ומדגישות את החשיבות של מעבר מתצפית פסיבית לפעולה. הן נוכחות בדרך כלל הן במדיה המסורתית והן ברשתות החברתיות, שם טווח ההגעה שלהן בקרב בני נוער ומשפחות מוגבר.
כמו כן ראויים לציון קמפיינים המקודמים על ידי מותגים המעורבים במאבק בבריונות, המתמקדים במצבים ספציפיים מאוד של לעג, כמו אלה הקשורים למראה פיזי או לשינויים גופניים האופייניים לגיל ההתבגרות. אנו עובדים ספציפית עם הצופה, המציעה תוכן מקוון, מודולים חינוכיים וחומרים לבתי ספר כדי שתלמידים, מורים ומשפחות יוכלו לקחת חלק פעיל בבלימת התנהגויות אלו.
לקראת גישה גלובלית: חינוך, מחקר והגנה על בריאות הנפש
קרנות ייעודיות רבות, כגון קרן קולאסאו וארגונים מובילים אחרים, התחייבו לעבוד בשלושה תחומים עיקריים: הסברה חברתית, חינוך ומחקר בהקשר של בריונות בבתי ספר. המטרה היא להעלות את המודעות לתופעה, לעורר דיון ציבורי ולחנך את החברה כולה לחשיבות מיגורה.
במקביל, אסטרטגיות רשמיות לבריאות הנפש כבר משלבות בריונות בבתי הספר כאחד האתגרים העדיפים של הילדות וההתבגרות. הקשר בין בריונות לבעיות רגשיות חמורות מתועד בבירור.חרדה, דיכאון, מחשבות על פגיעה עצמית, קשיים במערכות יחסים בבגרות, הערכה עצמית נמוכה כרונית וכו'. לכן, טיפול בבריונות הוא דרך ישירה להגן על בריאותם הנפשית של צעירים.
בהקשר זה, קמפיינים שונים במימון רשויות החינוך מבקשים להעלות את המודעות לכך שבריונות היא התנהגות חמורה שיש לדחות על ידי כלל החברה, וכי יש לדווח עליה לא רק על ידי הקורבן, אלא גם על ידי כל מי שמודע לכל מקרה. המסר המרכזי הוא שהגנה על ילדים היא אחריות קולקטיבית..
לפחות זה משהו להיות אסיר תודה עליו. שבפורטל הדו-קיום של משרד החינוך כל הפעילויות והמשאבים הללו נאספים, מה שמקל על הגישה לחומרים מ מודעות, פרוטוקולים ושיטות עבודה מומלצות עבור מרכזי חינוך.
וכשאנחנו כבר בעניין, הייתי רוצה לראות תוכנית ממלכתית בסגנון פיני מיושמת אחת ולתמיד. קוהרנטי, יציב, ועם מחויבות איתנה של כל הקהילהמנהלים, בתי ספר, משפחות, תלמידים, התקשורת והקהילה כולם מעורבים. בינתיים, כל קמפיין, כל משאב וכל שיחה שאנו מנהלים בנושא זה תורמים להגנה על אלו הזקוקים לכך ביותר.
בריונות בבתי ספר ובריונות ברשת אינן גחמה או תופעה חולפת, אלא צורה של אלימות שפוגעת קשות בכבודם של ילדים ובני נוערהנתונים מ-ANAR, מחקרים אקדמיים וקמפיינים מוסדיים וחברתיים מציירים תמונה ברורה: עדיין יש דרך ארוכה לעבור עד לחיות במרכזים חינוכיים נקיים מתוקפנות, אבל כל יוזמת מניעה, כל פרוטוקול שעובד, כל מבוגר שמקשיב וכל חבר לכיתה שמחליט לא לשתוק מקרבים אותנו קצת יותר למטרה הזו.
למידע נוסף - בואו נפסיק להציק